יום חמישי, 26 באפריל 2018

התהפכות


התהפכות

כתב אביעד בן יצחק


קיץ 1983

השיירה התנהלה לאיטה בלב שטח לבנון ואני בראשה – המפקד האחראי, נוהג בג'יפ המוביל. מאחורי נשרכו מעל עשרים נגמ"שים – נושאי גייסות משוריינים, בכל נגמ"ש שני חיילים. את השיירה סגר איציק, חברי הטוב, נוהג בג'יפ זהה לשלי.
הכביש הצר טיפס מאגם קרעון לג'אבל ברוך, הנוף היה עוצר נשימה. בקעת הלבנון ואגם קרעון נפרשו מתחתינו והרי מול הלבנון התנשאו ממול. האחריות ישבה על הכתפיים והנוף היה הדבר האחרון שעניין אותי. הכביש היה צר, ללא מעקה בטיחות ומתחתי נפערה תהום בעומק של מאות מטרים. במהלך החודשים הארוכים שלי בלבנון, ראיתי כלים מתהפכים ומדרדרים על כבישים מהסוג הזה, כבישים שלא עמדו בעומס שיצרו הכלים הכבדים שבהם נסענו. התפללתי שזה לא יקרה במשמרת שלי. בתדריך לפני הנסיעה הזהרתי את הנהגים שוב שוב, תיארתי את תנאי הכביש. דרשתי שיהיו מרוכזים ובכוונה לא דברתי על הנוף, חששתי שיסיטו מבטים אל הנוף והריכוז יפגע. הבהרתי שהתהום תהיה מימיננו וחששתי מרכבים המגיעים ממול. נהג שיאפשר לכלי הרכב הבאים ממול יותר מדי מקום עלול למצוא את עצמו על סף התהום ממש, מקום שבו הסיכוי להתהפכות ולאסון גדול מאוד. חשש נוסף היה מרמת המיומנות של הנהגים. האם הם מיומנים מספיק? הם היו בסך הכל שנה וקצת בצבא ומספר השעות שבהם נהגו על הכלי המורכב הזה, לא היה מספיק לטעמי. מעל כל החששות האלה התגנב החשש מהעייפות הקבועה שבה תפקדנו, עייפות מצטברת. רק שבריר שניה של נמנום, ידעתי, שבריר שניה אחד יכול לגרום אסון.
כדי לשמור על ערנות ולוודא שכל השיירה אתי, בצעתי אחת לכמה דקות בדיקת קשר עם איציק שסגר את השיירה. הקולות שלנו הדהדו במכשירי הקשר בכל הכלים בשיירה.
נהגתי בראש כשכל החששות האלה מתרוצצים במוחי. חיכיתי בקוצר רוח לקטע הדרך שאחרי התהום. ספרתי את הדקות, הבטתי בשעון ללא הרף, מחכה, שהתהום ההולכת ומתעצמת ככל שאני מטפס במעלה ההר תהיה כבר מאחורי.
כשהגעתי אל סוף הקטע "התהומי" נשמתי לרווחה, התקדמתי בכדי לפנות לשאר הכלים מקום על הכביש, מדי פעם עצרתי מלווה במבטי כל אחד מהכלים עד שזה הגיע לקטע הבטוח. המקום לא הספיק, נאלצתי להתקדם מעבר לעיקול בכביש ואיבדתי קשר עין עם קצה השיירה. לפי ההערכה שלי כל השיירה אמורה הייתה לעבור את הקטע המסוכן, לקחתי עוד כמה שניות וקראתי לאיציק בקשר. מייחל לתשובה שלו, מבקש שיגיד לי, שכולם עברו, כולל אותו כמובן.
איציק לא ענה.
לאורך כל עשרות הקילומטרים מקרית שמונה ועד כאן הוא ענה בתוך שניות. מה קורה? חדר החשש הכבד לתודעתי? מה קורה?
ניסיתי עוד פעמיים והוא לא ענה.
"זה לא קורה לי" אמרתי לעצמי "זה לא קורה לאיציק" התפללתי .
עברו כמה שניות שנראו כנצח, מסוג השניות שבעטין שערותיך מלבינות הרבה לפני הזמן, קול של חייל נשמע בקשר. "הוא התהפך, הג'יפ שלו התהפך......"
"מה מצבו? עבור" שאגתי לתוך הפומית של מכשיר הקשר אבל החייל לא ענה.
סימנתי לשיירה לעצור במקומה. סובבתי את הג'יפ ודהרתי לעבר קצה השיירה. לכל אורך הדרך התפללתי, קיוויתי שעבר את התהום, שרק יצא מזה. חשבתי על אורי חברנו המשותף ובן גרעין של איציק שנהרג שנה קודם במלחמה הארורה הזו. חשבתי על הדרך הארוכה שעשינו ביחד. חשבתי על המשפחה של איציק, הייתי אצלו בבית, פגשתי אותם. לחצתי על דוושת הגז ודהרתי לכיוונו, לא בטוח מה אמצא כשאגיע.

שנתיים וחצי קודם

הערב יורד בין דימונה לירוחם, החושך מתחיל לכסות את המדבר. הגשם פסק לפני מספר דקות. אנחנו רטובים ומבוססים בבוץ וקר, קר אימים. אורי ואני מקימים אוהל סיירים, מקווים לסיים ולהספיק לישון עוד כמה דקות יקרות. אנחנו באמצע גיבוש לקורס מפקדי כיתות ומותחים אותנו עד הקצה, בודקים מי מתאים ומי ישבר, מבחן תמידי. האוכל במשורה, מנות קרב עלובות. כמעט ולא ישנים, צועדים בלי הפסקה, צועדים עם אלונקות על הכתפיים ובלי. מסתערים על הרים וגבעות. כולם מותשים וזה רק אמצע הגיבוש. נותרו עוד מספר ימים ואין לנו מושג מה יקרה בהמשך.
אורי ממקם את האוהל ליד זוג חברים מהגרעין שלו, איציק ויורי הבלתי נפרדים. שני אלו כבר סיימו לבנות את האוהל ואנחנו עדיין מסתבכים. בינתיים החושך כמעט מוחלט. איציק ויורי קלטו את המבט הנוגה בעיניו של אורי, הם עוזבים את האוהל שלהם ומזנקים לעברנו צוהלים ושמחים, כל אחד מהם חמוש באבן מתאימה, האחד אוחז פה והשני תוקע יתד שם ובתוך שניות האוהל של אורי ושלי עומד לתפארת.
הגיבוש הסתיים ובמהלך שלושת חודשי הקורס הפכנו לחבורה מלוכדת יורי[i], איציק, אורי[ii] ואני.
איציק ואני סיימנו את הקורס בהצטיינות וביחד עם יורי נשארנו להדריך מפקדי כיתות חדשים.
כמה ימים לפני תום הקורס נאספנו כולנו לשיחה עם קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי – מתן וילנאי. בתום דבריו, חייל ממורמר קבל על כך שאין צדק - המקבילים לנו מהגדוד השכן כבר בצעו פעילות מסוימת מול המחבלים בלבנון בעוד שמאתנו הפעילות הזו נמנעה. מתן וילנאי ענה בחצי חיוך "לפי החשבון שלי יש בישראל מלחמה כל כמה שנים. תהיו רגועים" הוא המשיך "לכל אחד מכם תהיה המלחמה שלו." באותו יום, מול הים, בבית פלדמן בנתניה, פרצנו ברעמי צחוק, מתלוצצים על התשובה של מתן ולא משערים איזו מלחמה תתפוס את מי, איך תשפענה המלחמות האלו על חיינו ומי מביננו ישרוד אותן.
איציק ואני התקדמנו כתף אל כתף בתפקידי מפקדי כיתות וסמלי מחלקה. כשפורצת מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982 אנחנו כבר קצינים ומפקדי מחלקות.

קיץ 1983

שעת צהריים, השמש בשיא השמיים והשרב בירוחם הולך ומתעצם, התחזית להיום מדברת על ארבעים מעלות. למאהל המאובק גם ככה מתקרבת שיירת אוטובוסים ואלו מעלים את תרומתם החשובה להגברה משמעותית של כמויות האבק סביבנו. איציק ואני מביטים מבעד ליריעת האוהל ולא זקוקים לשום הסבר. שנינו כבר סגני מפקדי פלוגות, מנוסים ויודעים שאוטובוסים משום מקום וללא התרעה מבטאים "הקפצה" לא מתוכננת.
בתוך שעה קלה אנחנו מארגנים את הפלוגות, עוזבים בחיפזון ונמצאים בדרך ללבנון. האוטובוסים המיושנים, עושים את כל הדרך מהנגב הלוהט לג'בל ברוך בעומק לבנון. עם אור אחרון, אני יורד מהאוטובוס שהגיע ליעדו, לבוש בבגדי הקלים, המתאימים היטב למזג האוויר בירוחם בעונה זו של השנה ו.....פשוט קופא מקור, רועד. גובה ההר כמעט 2000 מטר מעל פני הים. כשיצאנו מירוחם הלוהטת איש מאתנו לא חשב על מעילי חורף.
החיילים ממהרים להצטופף בחדרים שבחלקם ישנם תנורים. על ההר אין מספיק מעילים עבור כולנו ובפועל שתי הפלוגות כמעט מושבתות.
איציק ואני נשלחים חזרה לקריית שמונה בכדי להביא מעילים וציוד חורף ובאותה הזדמנות גם להעלות את הנגמ"שים של שתי הפלוגות. אנחנו ממהרים להתארגן בקרית שמונה וחוזרים בשיירה אל עבר הג'בל. החלטנו ביחד מתוך תיאום מלא, שהפעם אני מוביל את השיירה ואיציק סוגר. שנינו היינו באותו תפקיד, שנינו היינו בעלי אותה הדרגה וזה היה יכול להיות גם להיפך.

***

איציק לא עונה בקשר, התהפך. אני דוהר לעברו במהירות. כל עיקול של כמה מטר נראה לי כקילומטר, כל שניה נראית כמו נצח. האם עבר את התהום? האם חגר חגורת בטיחות? האם החגורה הייתה מהודקת? והקסדה על הראש? וקשת ההתהפכות שהרכיבו לנו על הג'יפים – מין מסגרת ברזל שנועדה בדיוק למקרים האלה. האם היא שווה משהו בכלל הקשת הזאת?

***

הגעתי אל הג'יפ. הוא היה הפוך בצד הדרך. הוא התהפך כמה עשרות מטרים אחרי שעבר את התהום. כשהגעתי, כל ארבעת גלגליו הסתובבו באוויר. עצרתי את הרכב בחריקת בלמים ורצתי לכיוונו. בדרך, אני מבחין בתנועה מתחת לרכב ההפוך. איציק יוצא לעברי בזחילה, בריא ושלם.






[i] יורי – רב סמל ירון אמיתי – נהרג בדרום לבנון ב 13/8/2006 היה בן 45 במותו. הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה, אליה התנדב.
[ii] אורי – סמל אורי כהן נהרג בגזרה המזרחית בלבנון 10/6/1982. היה בן 21 במותו. מלחמת לבנון הראשונה.

יום ראשון, 8 באפריל 2018

בפני כיתת יורים



בפני כיתת יורים

כתב אביעד בן יצחק


"נגמר לך המזל בוריס יוסיפוביץ' " הוא אמר לעצמו בקול רם  "והיה לך המון מזל. הרבה יותר מאשר למיליונים. כמה שנים טובות וחתיכת מלחמה, כל הזמן הזה המזל שיחק לטובתך. עכשיו הוא כנראה נגמר. דווקא כאן בברלין על אדמת גרמניה. דווקא אחרי שהמלחמה נגמרה. עכשיו הוא נגמר, המזל." 
כיתת היורים סיימה את תרגוליה והכנותיה. שעה ארוכה נשמעו הפקודות שוב ושוב. "הצג, הכתף, הרם, טען... אש". הפקודות נשמעו היטב בתוך התא הצר שלו. פקודות שכל מטרתן הייתה הכנה לקראת ההוצאה להורג שלו. "האנטישמים, עושים את כל ההכנות מתחת לחלון שלי, מצאו עוד דרך לענות אותי, הנבלות". אמר האיש שלא ניבל את פיו מימיו. האיש שנבלות הייתה הקללה הגרוע ביותר באוצר המילים שלו.
"אולי גרישה לא העביר את המכתב" חשב לעצמו ומיד פסל את האפשרות. "גרישה לחם לצדו כל הדרך לברלין. גרישה לא היה עושה דבר כזה. ואולי הגנרל קונסטנטינוביץ' לא נמצא במפקדה" התחלחל וזיעה קרה הציפה אותו "אם זה המצב אני אבוד. אם הגנרל היה מקבל את המכתב הוא לבטח היה עושה משהו. הגנרל הרי חייב לי והוא אפילו הצהיר על כך קבל עם ועדה. עכשיו הזמן הולך ואוזל. ההוצאה להורג מתקרבת ותיכף יירו בי למען יראו ויראו, אחרי פסק דין של חבורת אנטישמים. מכל הסיבות בעולם יירו בי דווקא בגלל הסיבה הזו".


קיץ 1941 חמש שנים קודם

כמנהגו מדי פעם, בוריס בילה את הלילה עם חבריו וחברותיו לתנועה הציונית בריגה, כמה מאות מטרים מהבית. החברים צחקו, דברו על פלשתינה ועל המלחמה עד אור הבקר.
לפנות בקר נשמעו מספר פיצוצים והחבורה השתתקה. מהר מאוד נשמעו רעשי מנועים הולכים וקרבים. האדמה רעדה כשעשרות טנקים גרמנים החלו לנוע ברחובות. הם הביטו בשיירות הארוכות מבעד לחרכי התריסים המוגפים. אחרי הטנקים נעו עוד כלים משוריינים ואחריהם חיילים רגלים שהלמות צעדיהם נשמעה היטב למרחוק.   
"מה עושים עכשיו? כשהנאצים כבר כאן" עלתה השאלה מכל עבר.
"לא מחכים דקה. בורחים לרוסיה מיד לפני שאלו יתארגנו" ענה בהחלטיות יעקב, מנהיג החבורה. "בלי תעודות. שאף אחד לא ידע שאתם יהודים" הוסיף בלחש.
בוריס היה הראשון להחליט. הוא יצא מהבית בלי שהיות, נמלט לכיוון מזרח כשרק מעיל קל לגופו, לא הספיק אפילו להיפרד מבני משפחתו. בדרכים לא דרכים, אחרי תלאות אין ספור, מתחת לאף של הגרמנים ותחת הפצצות בלתי פוסקות, הגיע אחרי מספר חודשים למוסקבה.
אנשי שירות הבטחון הסובייטי עצרו אותו מיד, מישהו הלשין. הוא הושלך אל תא מצחין בכלא. למחרת הובא לפני חוקר. הוא סיפר שהוא יהודי, סטודנט להנדסה, פירט לגבי מוצאו ועל הידע שלו באנגלית וגרמנית. "חכם יהודי" אמר החוקר ביובש ושלח אותו חזרה לתאו. שבוע לאחר מכן מצא את עצמו בקורס הכשרה לקצונה של הצבא האדום. הוא סיים את הקורס בהצלחה כמו כולם רק שהוא בקושי הבין על מה מדברים. הוא לא ידע רוסית.
ימים ספורים לאחר סיום הקורס, מצא את עצמו הקצין הצעיר בוריס יוסיפוביץ' כמפקד מחלקת רובאים בחזית.

***

שקשוק המפתחות בדלת התא  ניער אותו ממחשבותיו. בפתח עמד מפקד הכלא של הצבא האדום בברלין.
"מאיור יוסיפוביץ'" הוא הצדיע "בעוד שעה קלה, תוצא להורג לפי החלטת בית הדין. האם יש לך בקשה אחרונה? מאיור?"
בוריס כמעט ואמר נואש אבל המלחמה הארוכה למדה אותו לא להרים ידיים. הוא חייב להרוויח זמן חשב לעצמו. אבל איך? פתאום הבזיקה במוחו מחשבה.
"קפיטן ולסק, תודה רבה לך. אני מבקש להביא לי רב יהודי. להתפלל. זה מאוד חשוב אצלנו" ענה בארשת פנים רצינית. עברו שנים מאז ראה לאחרונה רב, לא היה לו מושג מה יאמר לרב כזה אבל כל זה לא היה חשוב. בוריס קיווה שפרק הזמן הזה יאפשר לגנרל קונסטנטינוביץ' לשלוח איזה סימן. הגנרל הרי חייב לו את חייו.
"בהחלט" אמר הקפיטן ולסק. "אשלח לכאן רב יהודי".

 ***

בוריס נשאר שוב לבד נעול בתאו. הוא חשב על המסלול המפותל שבמהלכו התוודע למי שהינו היום הגנרל קונסטנטינוביץ'. האיש שיכול להשאירו בחיים אם רק ירצה בכך. חיים תמורת חיים.
האם היום היה נוהג אחרת באותה תקרית? האם היום היה מרסן את עצמו במצב דומה? בעיני רוחו ראה שוב את התקרית בבהירות מוחלטת. זה היה היום השלישי שלו כמפקד מחלקת רובאים. הוא עמד בפני חייליו. תדרך אותם לפני התקפה על עמדת אויב. מנסה לעודד קבוצת חיילים שרבים מהם לא ישובו מההסתערות המטורפת הזאת. הוא לא אמר הרבה אבל הרוסית הקלוקלת שלו הכשילה אותו שוב ושוב. חייל בשורה הראשונה סינן בקול מול פניו "יהודון שאפילו לא יודע את שפת המולדת לוקח אותנו לקרב. אנחנו לא צריכים יהודון שלא יודע רוסית". כל המחלקה שמעה את הדברים. הוא הפסיק לרגע את דבריו והביט בחייל. "אחד כזה יכול לירות בי במהלך ההסתערות" עברה המחשבה בראשו.  הוא שלף את אקדחו וירה בראשו של החייל החצוף מטווח אפס.
בתוך יומיים נשלח לגלות בגדוד של קונסטנטינוביץ', זאת כעונש על הירי בחייל. בתוך שעות מעטות מרגע הגיעו, הבין בדיוק לאן נשלח. כל הלוחמים בגדוד היו פושעים, עבריינים, עריקים ושאר מופרעים. קראו להם "מגלי מוקשים" וכשמם כן הוא. שלחו אותם כבשר תותחים לפני כל התקפה על מנת שיהרגו ויחשפו את עמדות האויב. לחסוך בחיי החיילים הטובים.
התקפה ועוד התקפה, המזל שיחק לבוריס שוב ושוב. מימין ומשמאל אנשים נהרגו ואילו הוא נותר בחיים. בתוך מספר חודשים הפך לאחד מוותיקי הגדוד. כל השאר פשוט נהרגו או נפצעו אנושות. כך התגלגל לאותו יום נמהר בסוף 1942.
הגרמנים תקפו בהפתעה מוחלטת בשעות הבקר המוקדמות. הפגזה מדויקת חיסלה כמעט את כל הגדוד. מיד לאחר ההפגזה החלה הסתערות רגלית. עמדת הפיקוד חטפה פגיעה ישירה. הוא דילג לשם, קופץ ממכתש פגז אחד למשנהו.  מפקד הגדוד, קונסטנטינוביץ היה מוטל ליד העמדה פצוע ברגלו. החיילים שנותרו בחיים ניסו להשיב מלחמה אולם הגרמנים היו רבים מהם וחיסלו במהירות כל ניסיון התנגדות. בוריס העמיס את קונסטנטינוביץ' על גבו וזינק אחורה אל מכתש הפגז הקרוב, מיד אחר כך החל לרוץ לאחור אל המכתש שאחריו. הפצוע שנשא על גבו הכביד עליו מאד וכל דילוג כזה הפך קשה יותר ואיטי יותר. גרמנים התקדמו מימינו והוא ירה לעברם פוגע בכמה מהם. שלושה קפצו למכתש הפגז שזה עתה נטש והוא ידה לעברם רימון. בין לבין אלתר חבישה שתאט את זרימת הדם מרגלו של המפקד. לא נותרו לו רימונים והתחמושת הלכה ואזלה. בגופו גונן על קונסטנטינוביץ', יורה כדורים בודדים ורק בגרמנים הקרובים ביותר. המצב נראה נואש לחלוטין. הגרמנים התקרבו מכל עבר והכדורים שרקו סביבו, סנטימטרים ממנו. כשהכל נראה אבוד שמע לפתע שאון טנקים מוכר.
"טנקים שלנו" צעק באוזנו של קונסטנטינוביץ' שכמעט איבד את ההכרה. הטנקים, שנקלעו למקום במקרה הדפו את הגרמנים במהירות. בוריס העמיס את קונסטנטינוביץ' על אחד הטנקים ודהר אתו אל המרפאה הקרובה. ביד אחת אחז בזיז בולט בטנק וביד שניה מנע ממפקדו ליפול ממפלצת הפלדה הדוהרת. כשהוריד אותו במרפאה, הצליח בקושי למסור אותו לידי החובשים. הוא צנח על האדמה באפיסת כוחות. 

***

מפקד הכלא לא הצליח למצוא רב. הוא מצא חייל עם קשר כללי ליהדות ושניהם ניסו להיזכר ביחד במילים של תפילת שמע ישראל. לבסוף אמרו בצוותא בקול רם את מה שהצליחו לזכור.
"שמע ישראל ה' אלוהינו, אדוני אחד......."
החייל סיפר לבוריס על תלאותיו ועל קורות משפחתו. כל רגע היה יקר ובוריס ניסה לדובב אותו ולהאריך בשיחה ככל האפשר.

***

הסבלנות של מפקד הכלא פקעה. שקשוק המפתחות נשמע בדלת שוב.
"הזמן נגמר מאיור יוסיפוביץ' ". הצהיר מפקד הכלא ולפקודתו שני חיילים אזקו את בוריס בידיו וברגליו. לאט לאט צעד מן התא החשוך אל שמש הצהריים המסנוורת.
בדרך חשב על גזר הדין. על הנסיעה הביתה. על ריגה כמו שמצא אותה אחרי המלחמה, ריקה מיהודים. על החורבות שמצא. על הגילוי וההבנה שכולם נרצחו. על השכן הזקן שסיפר לו איך הובילו את אביו הנכה על גבי עגלת ילדים אל הכיכר שבה נאספו המיועדים להשמדה. על שכנים נוספים שספרו על קצין גרמני מלגלג שירה באביו בראשו בלב הכיכר מתוך שעשוע. השכנים ספרו על צחוקו המתגלגל של הגרמני מיד אחרי שירה, צחוק מרושע שלא ישכחו כל ימי חייהם ועל החזרה שלו לברלין. ההליכות שלו ערב אחר ערב, לבוש בבגדי אזרח גרמני, למועדונים של הגרמנים, השיחות שלו פנים אל פנים עם הרוצחים המתועבים, אלו שהתפארו בפניו שוב ושוב על רצח יהודים כזה או אחר, על אונס או על שוד. בסוף הם דנו אותי למוות על עשרים ושמונה פשעי מלחמה. על עשרים ושמונה גרמנים נבלות שהוצאתי להורג. אפילו לספור הם לא יודעים האנטישמים.......... היו ארבעים ושניים בדיוק. חייך בליבו.
התהלוכה הגיעה ליעדה. בוריס נקשר אל העמוד בידיו וברגליו. הוא סירב לכסות את ראשו ולכן נקשר סרט על עיניו. כיתת היורים צעדה בקצב אחיד למקומה וקבלה את הפקודה לעמוד. מפקד הכתה נתן את הפקודה "הצג" ומיד אחריה את הפקודה "הכתף".

***

גרישה דהר על האופנוע בשיא המהירות. בתיקו היה מונח המכתב של הגנרל, מכתב שיכול להציל את בוריס. שעות ארוכות רדף אחרי הגנרל וקציני המטה שלו עד שהמסמך הוכן ונחתם. בלהט ההתרוצצות שכח למלא דלק במיכל וזה היה כמעט ריק. הוא ידע שזה לא  הזמן המתאים לחפש דלק, כל שניה יקרה, ההוצאה להורג אמורה להתרחש בכל רגע. הוא דהר על טיפות הדלק האחרונות כנגד השעון. בהתקרבו ראה את הכתה עומדת מול בוריס ולא ידע אם פסק הדין כבר בוצע. תוך כדי לחיצה על הגז והגברת המהירות שאג בקול גדול "לאאאאאאאאאאא". כעבור מספר שניות, עצר את האופנוע בחריקת בלמים ליד כתת היורים.
 תהליך ההוצאה להורג נעצר שניות ספורות לפני שנורה הכדור הראשון.

***

בוריס עלה לישראל ב 1972 עם אשתו ושני ילדיו. הוא נפטר בשיבה טובה במודיעין כשסביבו ילדיו ונכדיו.

יום שלישי, 23 בינואר 2018

המילה האחרונה


המילה האחרונה

כתב אביעד בן יצחק



ההכנות לא נעלמו מעיניה החדות של רות. גם בגילה המתקדם הראייה נותרה טובה, אם גם בסיוע של משקפיים איכותיות ושני ניתוחי קטראקט.
היא דהרה על הקלנועית כהרגלה, בשבילי הקיבוץ ובעוברה ליד המועדון לחבר ראתה את חיים החצרן מפזר כסאות ושולחנות, יוסק'ה החשמלאי תלה מנורות צבעוניות ועוד מספר חברים נוספים טרחו בהכנות שונות. היא ידעה שכל זה לכבודה, לכבוד האירוע הממשמש ובא.
האירוע הזה יהיה כולו לכבודה. יום הולדתה שמונים לאחת מוותיקות הקיבוץ, אחת "ששורדת", חייכה לעצמה בעצב מסוים. חושבת על הבדידות ההולכת וסוגרת עליה מכל עבר, על דודי בעלה שנפטר לפני עשרים שנה, צדיק תמים, ועל חבריה וחברותיה הרבים שהלכו לעולמם. משכבת הגיל שלה, נותרה כמעט בודדה, למעט גיטה, אבל גיטה איך לומר, כבר לא הייתה בת שיח.
דווקא חבל, חשבה לעצמה. גיטה היא היחידה שיודעת את הסוד וברגעי ההתלבטות האלה, לא היה מזיק להתייעץ אתה. גיטה הרי מכירה אותה ממש מההתחלה, מהעיירה הקטנה בפולין המזרחית, זו שממנה ברחו יחד אל היערות. יחד עברו את המלחמה עם הפרטיזנים הרוסים ויחד עלו לארץ לחזק את הקיבוץ הצפוני.
לו רק יכולה הייתה להחליף כמה מילים גיטה......עצם המחשבה על חברתה הטובה גרמה לה לעצב. היא הקפידה לבקר אותה בכל ערב, לאחוז בידה ולחבק אותה, אבל גיטה הייתה בוהה בה, לא בטוח שמזהה אותה. ישובה הייתה בכיסא גלגלים ללא תנועה. חודשים רבים עברו מאז ששמעה ממנה מילה.
האם יום הולדת שמונים הוא המועד המתאים לחשוף את הסוד? שאלה את עצמה. האם לא נכון יותר לקחת אותו אל הקבר? את חושבת כמו פולניה אמתית גיחכה לעצמה. 'לקחת סוד אל הקבר' אך ההתלבטות לא הניחה לה. התלבטה שוב ושוב ולא ידעה מה להחליט.
האירוע במוצאי שבת הלך והתקרב, האורחים החלו להגיע משעות הצהריים מקרוב ומרחוק. הילדים והנכדים, אלו שגרים בקיבוץ ואילו שגרים בעיר. הנכדים התרוצצו על הדשא והנינה שנולדה לפני מספר שבועות התפרקדה לצידה בעגלה. הצפיפות על המדשאה ליד חדרה הלכה וגברה ככל שקרבה השעה. חברים ומכרים רבים הגיעו לברך אותה וכל אחד מהם שימח אותה בדרכו. היא ברכה את המברכים, החליפה כמה מילים עם כל אחד ולא זנחה את הנכדים, מתחקרת בתורו כל אחד ואחת על מעשיהם בגן ובבית הספר.
ההתלבטות לא עזבה אותה לרגע, גם בנוכחות האורחים, ההתלבטות התרוצצה במוחה ולא נתנה לה מנוח. האם לספר או לא? אני מהדור שלא מדבר יותר מדי. אמרה לעצמה. אני מהדור שעושה ולא מברבר כל כך הרבה כמו הצעירים בתוכניות האלו בטלוויזיה. ריאליטי או איך שהם קוראים לזה.
בשעה הנקובה, ההמולה רבתה ליד המועדון לחבר. ברקע התנגנו שירים של הגבעטרון שכל כך אהבה. היא התיישבה בשורה הראשונה מוקפת בכל אוהביה. למרות שעת הערב המאוחרת, המשיכה האדמה לפלוט את חום היום. רות נפנפה במניפה ונגבה את הזיעה שחלקה נבע מהלחות וחלקה מההתרגשות. התרגשות שטרחה להסתיר בכל דרך.
המברכים היו רבים. מזכיר התנועה שבא מרחוק, מזכיר הקיבוץ, החברים, הילדים והנכדים. מישהו טרח להזכיר איך ניהלה את המכבסה בימים הנשכחים שלפני מלחמת ששת הימים, איך המשיכה לכבס גם תחת הפגזות, מסתופפת לעתים ליד קיר המגן העבה שהוצב ממזרח למכבסה. אחר סיפר איך שלחו אותה בימיה הראשונים בקיבוץ לצחצח לפרד שיניים עם מטאטא ודלי ואיך כל חברי הקיבוץ התחבאו מאחורי קירות האורווה בכדי לחזות במחזה. כל אחד ודבריו, כל אחד וסיפוריו. דמעות זלגו מעיניה כשהנכדים עלו על הבמה ושרו לה בצוותא שרשרת שירי יום הולדת.
התכנית הגיעה אל סופה ורות התבקשה לעלות על הבמה. ידיה רעדו כשאחזה במסעד הכיסא בכדי לקום. היא רעדה מכמה סיבות ואחת מהן הייתה ההתלבטות. רות הודתה למארגנים ולאורחים, ברכה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה, להשתתף בבניין קיבוץ מפואר לא רחוק מהכנרת.

לסיום בקשה לתקן "טעות קטנה שחזרה על עצמה לכל אורך הערב" היה רחש קל בין המארגנים, כולם ניסו להבין מה הטעות.  ".... שמחתי על כל הברכות והשירים ששרתם לי. שמחתי מאוד שהתאספתם כולכם לרגל יום הולדתי השמונים. אבל החלטתי לגלות לכם סוד קטן. היום אני בדיוק בת תשעים!!!"

יום רביעי, 31 במאי 2017

חנה ממזכירות הקיבוץ

חנה ממזכירות הקיבוץ

כתב אביעד בן יצחק 



מתוך "תפקיד ראשי" של נתן זך

הגברים הפותחים חלונות
הנשים הסוגרות תריסים
נותנים מקום לקוות
שעוד יתרחשו ניסים

אלה הגברים הקטנים
אילו הנשים הנכונות
בהתמדה כמו נמלים
בתאים כמו משפחות

ממלאים תפקיד ראשי
במחזה שאין בו כוכב
....................

כתרים רבים נקשרו לראשיהם של בני הקיבוץ הוותיק. פובליציסטים גדולים צמחו בו ושמעם נשמע למרחוק. מנהיגי תנועה מלאו תפקידים רמים וחשובים, נשאו נאומים חוצבי להבות וצוטטו לא אחת בחרדת קודש. אנשי צבא ומגן לחמו בעשרות מבצעים ומלחמות, חלקם טרם הקמת המדינה, מחוללים מחול אינסופי של סיפורים ועלילות. גם מקומם של המחנכים והמורים לא נפקד. אלו הקימו את המוסד החינוכי האזורי, שגדרו צמודה לגדר הקיבוץ, מוסד שהפך לשם דבר בתנועה ומחוצה לה. אך אילו היה נערך ביום מן הימים משאל בין חברי הקיבוץ לדורותיו ולאורך כל שנותיו, איש לא היה משער בנפשו שלרשימה המפוארת הזו תצטרף יום אחד גם חנה ממזכירות הקיבוץ. איש לא היה מעלה על דעתו שלחנה יש בכלל סיכוי להתקרב לרשימה המכובדת ביותר של הקיבוץ.
כמו כל התנועה גם קיבוץ "משמר השפלה" ידע ימים יפים וזוהרים. הנהיגו אותו אנשים משכמם ומעלה, חדורי תחושת שליחות, תודעה סוציאליסטית עמוקה ואידיאלים נשגבים. בעמל רב הפך המשק, תחת הנהגתם, משדה נטוש ושומם לגן פורח ומלבלב. מנהיגי הקיבוץ היו עסוקים מעל הראש, אם כי לעיתים השליחות במשרדי התנועה בתל אביב הייתה נוחה הרבה יותר מעמל הכפיים במשק ולפעמים מרכזי המשק עמלו קשה במגורי המתנדבות וקצת פחות במשרדם. כך שגם הקיבוץ הכל כך סוציאליסטי, התחלק למעמדות. שולה עם הצווארון הכחול קמה כל יום בארבע לפנות בוקר לחליבה ברפת והטווס היה ב"שליחות" במשרדי התנועה בתל אביב. אברם טיפח את הפרדס מחמש בבוקר בכל יום והחרגול, איש המזכירות התעורר בתשע ובעשר כבר מצא מקום של כבוד בחדרי המתנדבות. מישהו ראה את אופניו כמעט בכל יום  שלישי ליד החדר של הטווס שאשתו נותרה בודדה במשק בעת שזה ביצע שליחויות כאלה ואחרות.
חנה מהמזכירות לא עשתה שום כותרת. היא סבבה כרואה הכל וכמעט שאינה נראית בין אנשי העמל והפרך, בין אנשי המעש והחזון, בין המנהיגים שנאומיהם חצבו להבות ובין אנשי הרהב הריב והמדון. במשך עשרות שנים, קמה בכל בוקר לעמל יומה, לבושה בבגדיה הפשוטים, שלא לומר בלים, בדרך כלל מכנסי עבודה כחולים וחולצת כפתורים פשוטה, נעולה בנעלי עבודה שראו ימים טובים יותר ורכובה על אופניים פשוטים ומיושנים. חולפת  בין שבילי הקיבוץ בדממה, לא מושכת אחריה אפילו מבט אחד. גם במשרדה הצנוע שבצנועים ישבה בדממה ועשתה את עבודתה בשקט, כנמלה חרוצה המכינה את הקיבוץ לימי החורף הסוערים שעוד יבואו.
כשהחרגולים והטווסים נעו בבגדיהם הנאים במסדרונות השררה והתחככו עם שועי עולם ומדינה, או לחלופין שהו במגורי המתנדבות או סתם שתו קפה בעיר הגדולה, חנה עשתה את עבודתה בפינתה כמעט ללא אומר. החיוך המבויש, אך מאיר הפנים,  היה ננסך לעיתים על פניה. אף פעם לא הרימה את קולה לא בטרוניה ולא בטענה.  לא רק שעשתה את עבודתה, היא עשתה הרבה מעבר למה שדרשו ממנה "החכמולוגים" ו"הבלגניסטים" שניהלו אותה. והיו גם רינונים, מאחרי גבה רחשה שמועה עקשנית על ירושה שמנה שקבלה מהוריה.

המשבר הגדול בתנועה לא פסח גם על הקיבוץ המפואר. החברים נדהמו לשמע החוב הכספי העצום. על מאה מיליון שקלים הם לא חשבו מעולם. שנים של בוז לכסף וסגידה לשוויון לא הכינו אותם למשבר העצום שבו היה המשק שרוי. הביטויים שנשמעו בחצר המשק היו "שוקת שבורה", "חורבן הבית", "עם הגב לקיר", "כל עמלנו היה לשווא" ועוד כהנה וכהנה. כל הביטויים האלה נכתבו שחור על גבי לבן בעלון הקיבוץ. אנשי הקיבוץ ובעיקר מייסדיו הגאים, שקעו בייאוש גדול.
הפתרון היחיד עלה וצץ מטובי המוחות במשק ובתנועה, אסיפת הקיבוץ נדרשה להכריע. הנוכחות הפעם הייתה גבוהה מהרגיל כיאה לכובד הנושא וחשיבותו. חנה מהמזכירות ישבה בפינה הקבועה שלה עם שולה מהרפת. מסרגות וצמר בידי שתיהן "כי חבל לבזבז זמן יקר בבטלה, אפשר בינתיים לסרוג משהו לנכדים". החרגול עיקם את פרצופו והסב את תשומת לבו של חברו הטווס "לשתי הזקנות שגם בשעה כה קשה למשק עסוקות במסרגות והן עוד יחליטו לנו על גורל המשק.....".
החבר'ה מהפרדס ישבו בחבורה מכונסת בפינה הנגדית, לא במקרה כולם לבשו מעל בגדי העבודה הכחולים את הסווטשרט שבחזיתו הכיתוב "פרדס משמר השפלה". אברם מרכז הפרדס הוותיק פכר את אצבעותיו וקסס את ציפורניו, לא יודע מה יעשה מחר. שמוליק האגרונום הוותיק לא פחות ומי שרבים מההישגים בפרדס נזקפים לזכותו ישב לימינו בפנים נפולות וחיוורות, ידיו מעט רועדות.
האסיפה הכריעה פה אחד בעד הקמת תחנת הדלק והמרכז המסחרי על שטח הפרדס. גורלו של הפרדס המטופח והמוריק נחרץ משום קרבתו לכביש הראשי וסמיכותו לצומת החשובה. "לוקיישן" מעולה,  כפי שהסביר עורך הדין התל אביבי המעונב מטעם חברת הדלק.
עיניה של חנה פגשו את עיניו של אברם, חברה מנוער עוד מקן התנועה בצ'כיה. אין ברירה נעו שפתיה ללא אומר. הוא הנהן והרכין את ראשו.
"החלטה קשה אבל הכרחית" סינן אברם מרכז הפרדס לעבר שמוליק האגרונום שליבו כמעט נשבר. תוך שהוא מחקה בקולו את חיתוך הקול של הטווס. הרעד בידיו של שמוליק רק גבר. חברי המשק עברו לידם וניסו לעודדם בטפיחה קלה על השכם. אברם ושמוליק הרגישו כמו "בשבעה".
מצב הרוח של הנוכחים השתנה מקצה לקצה. החרגול והטווס רצו להרים כוסית לחיי הדרך החדשה, אבל הפנים הנפולות של אברם וצוות הפרדס הרגו את הרעיון בעודו באיבו.
חנה הביטה ממושכות בשרוול הוורוד שסרגה. מרוצה שלא איבדה אפילו עין אחת בסריגתה. אחר כך  אספה את המסרגות והצמר, קפלה הכל בקפידה לתוך תיק הבד שתפרה בעצמה. הניחה את הסל בסלסלת האופניים ודיוושה בשקט לביתה.
שלושה חודשים אחרי האסיפה המכרעת, עננים שחורים הטילו שוב את צילם הקודר על מדשאות הקיבוץ. העסקה עם חברת הדלק, עמדה בפני סיכום, התכניות ההנדסיות אושרו, הסכומים והתקבולים נדונו לפרטי פרטים ונותרה רק החתימה אחרונה על המסמכים. אולם הלא יאמן קרה. העסקה טורפדה. מנהל מקרקעי ישראל טען בתוקף וביובש האופייני לו "שהחלקה הספציפית אינה שייכת לקיבוץ. היא שייכת לקטגוריית הנכסים של נפקדים מ 1948 ובפועל שייכת לאפוטרופוס הכללי. אם הקיבוץ עשה שימוש בנכס מ1948 ללא הסכם יהיה עליו לשלם....."
השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, מצב הרוח היה קודר ואווירת הנכאים השתלטה על החברים. שוב חזרו הביטויים על חורבן הבית. והיה כבר מי שחישב את החוב המעודכן של הקיבוץ בהתאם לאמור.  
החרגול והטווס שניהלו את המשק ביד רמה שנים רבות כנסו במשרד המזכיר, מספר חברי משק וותיקים. כולם זכרו שאחרי המאורעות של אלף תשע מאות שלושים ותשע הקרקע נקנתה בכסף מלא מהערבים. איש לא זכר דבר מעבר לכך. שולה הכניסה את הראש למזכירות ועל רקע הצעקות בחדר הסמוך הניחה על שולחנה של חנה תרמוס גדוש בתה חם "חנה'לה תרימי את הראש מהניירות לשלוש דקות. תשתי קצת, אשה חולה צריכה להיות בבית ולא כאן" היא לחשה על אוזנה, אבל חנה ידעה טוב ממנה.
הישיבה בחדר הסמוך התפזרה לדרכה, לחברת הדלק שאמורה להחליט בשעות הקרובות לאן פניה, יודיעו שהעסקה מבוטלת, בלית ברירה. הקיבוץ לא מסוגל להוכיח את הבעלות על הקרקע. נובע מכך שדינו של הקיבוץ נחרץ. ימכר כל מה שרק ניתן, יוחזרו חלק מהחובות לבנקים והקיבוץ יוותר בעצם ללא אמצעי יצור וללא יכולת קיום. המזכיר נעמד שפוף וקודר מעל שולחנה של חנה המנוזלת והדומעת.
"חנה, כדאי שתלכי הביתה, את חולה"
"כדאי שאלך הביתה אבל לא כי אני חולה, אלא כי יכול להיות שיש לי משהו בשבילך" אמרה ויצאה מן החדר. המזכיר הביט בדמותה המתרחקת ושקע במחשבות, אולי בכל זאת נכון הסיפור על הירושה המסתורית, אבל מאה מיליון? אצל חנה?
היא ידעה בדיוק לאן מועדות פניה. כי בכל פעם ש"הבלגניסטים" בקיבוץ היו זורקים ניירות לפח היא הייתה נוברת בהם וממיינת אותם ביסודיות. בוררת בקפדנות את המוץ מהתבן ושומרת את כל הדברים החשובים בסדר מופתי. היא עשתה את זה במשך שנים על חשבון זמנה הפרטי כי זה נראה לה חשוב. איש לא דרש את זה ממנה ואיש בקיבוץ לא ראה בזה צורך. את הדברים החשובים ביותר שמרה בשלושה ארגזי קרטון מתחת למיטה בחדרה הצנוע.
עברו מספר ימים מהישיבה הגורלית השעה היתה ארבע אחר צהריים, חנה פתחה את דלת החדר לשמע רעש חזק של טרקטור מבחוץ. אברם וצוות הפרדס עמדו מחויכים על השביל מול ביתה. על עגלת הטרקטור ניצב לו עץ שמוטי עב גזע, מסוייד לבן ומוכן לשתילה.
"החלטנו שזה מגיע לך למרות שחיסלת לנו את הפרנסה." אברם אמר והצוות הנהן בראשו. "איפה את רוצה שנשתול אותו ?".
בשלב הזה כל ילד בקיבוץ וכל מבוגר בקיבוץ ובקיבוצי הסביבה, כבר ידע לדקלם, איך חנה אתרה את מסמך המכר המקורי של הפרדס, זה שכולם היו בטוחים שאבד, ואיך המסמך מלפני יותר מששים שנה הציל את קיבוץ "משמר השפלה".

יום רביעי, 15 במרץ 2017

השומר בעיתו

נולדתי בתאריך הלידה שלו , ב יא בשבט חמש שנים אחריו. גדלנו במקביל, אבשי בן דודי בקיבוץ שייסד השומר הצעיר ואני בעיר הקטנה מרחק של רבע שעה נסיעה משם. אבשי, לא הפסיק לחייך אפילו לרגע. לא משנה מה היה המצב, תמיד היה בדל של חיוך על שפתיו, תמיד היה אור בעיניו הכחולות. מוקף בחברים ונעטף על ידי משפחה מלאת שמחת חיים. הגברת הראשונה של שמחת החיים הייתה אמא של אבשי זו שאת צחוקה המתגלגל ניתן היה לשמוע לעיתים קרובות ולמרחוק. כמוה כמוהו, לא ניתן היה להיות אדיש לאף אחד מהם.
קיץ 1976 – הדשא בלב הקיבוץ מואר בשלל נורות צבעוניות, שולחנות ערוכים מסביב, מוזיקה ישראלית שקטה נשמעת ברקע. קולות צחוק ושמחה ממלאים את האוויר. טקס החתונה הסתיים, החתן שבר את הכוס. הקיבוץ עומד בתור לברך את הזוג המאושר. אנחנו עומדים בשולי הדשא מעלינו עץ פיקוס ענק ששורשיו נטועים בקרקע עשרות שנים, אחד מני רבים לאורך השדרה הארוכה. אבשי סיים לא מכבר מסלול בצנחנים ואני תלמיד תיכון, דברנו על קורס קצינים. אבשי צריך להחליט אם לצאת לקורס, שקוע בהתלבטויות.
"לא יודע מה תחליט, זה עניין שלך" זרקתי בלי לחשוב יותר מדי "לגבי עצמי אני יודע. אני אהיה קצין בצבא"
"אל תצהיר לי הצהרות, צעיר. עוד לא היית אפילו יום אחד בצבא. אין לך מושג על מה אתה מדבר"
"אני אהיה קצין בצבא" התעקשתי "אתה תראה".

סוף 1977  - צעדת ירושלים. כמעט סוף המסלול, קצת לפני שמגיעים לאוטובוסים. העיניים מאתרות את אבשי, עכשיו קצין בצנחנים, מפקד על מחלקה מאבטחת, במדי ב' מאובקים מעט, עם אפוד ונשק. עם החיוך הקטן הזה שהוא סימן ההיכר שלו. עם העמידה האיתנה הזו כשהגב מוטה מעט אחורה. דברנו עד שאי אפשר היה יותר. נאלצתי לרוץ חזרה לחבר'ה בכדי לא ללכת לאיבוד בים הצועדים.

חמישה עשר למרץ 1978 – כמה ימים קודם לכן משתלטים מחבלים על אוטובוס בכביש החוף ליד מעגן מיכאל, לא רחוק מהבית שלי וקרוב עוד יותר לבית של אבשי. התותחים רועמים בצפון הארץ. ישראל נכנסת בעוצמה ללבנון, מבצע ליטני בעיצומו.
שעת ערב, עלטה החלה לרדת על העיר הקטנה, כשהגעתי הביתה היה כבר חושך מוחלט. מיכל אחותי שמעה אותי מחנה את הרכב ויצאה לקראתי. פגשתי אותה בין המכונית לבין עץ השסק. כל מילה שאמרה לי באותו רגע עדיין מהדהדת באזני.
למחרת מצאתי את עצמי שוב עומד על הדשא בקיבוץ מתחת לאותו עץ פיקוס ענק. הפעם לא הייתה מוזיקה והתפאורה הייתה שונה.
שביעי ליוני 1982 – כמה ימים קודם לכן המחבלים מתנקשים בשגריר ישראל בלונדון. ישראל תוקפת את המחבלים בלבנון ואלו ממטירים אש על ישובי הצפון. ישראל נכנסת במלוא הכוח ללבנון. ערב מתחיל לרדת על היום השני למלחמת שלום הגליל.
אנחנו כבר כמעט עשרים וארבע שעות במחנה הפליטים בורג' שימאלי, על הגבעות ממזרח לעיר צור.
אני קצין ומפקד על מחלקה של לוחמים. עדיין מעכל את עובדת היותי קצין. לפחות ארבע פעמים ביום העיניים מציצות בגניבה לכתף  הימנית או השמאלית בכדי לוודא שדרגות הקצונה שהושגו במאמץ כה רב עדיין במקומן. יורי הוא סגני, סמל המחלקה. כשהתחילו לבנות את הסגל הוא התנדב לעבור למחלקה שלי. "מישהו צריך לשמור על הגב שלך" הוא לחש לי באוזן וחייך מפה לפה את אחד מהחיוכים הענקיים שלו.
כמו שהבטיח כך גם עשה. במשך היממה האחרונה הוא הולך בסוף המחלקה, מרעים בקולו על חיילים סוררים, לא מתפשר על דבר, דואג שהחיפויים ימוקמו במקום הנכון ביותר, מוודא שכל פקודה שלי תיושם. מוודא שהחיילים יהיו ערניים ודרוכים. דואג שכולנו נאכל ונשתה. אתה יכול להיות אמא ואבא של המחלקה בעת ובעונה אחת צחקתי איתו באחת מהעצירות.
למקומות המסוכנים והחשודים נכנסנו ביחד. קודם כל יורי ואני, אחר כך החיילים. יחד אתרנו אחד מהתותחים שירו על נהריה. יחד, כתף אל כתף, נכנסנו למצבורי הנשק, לבונקרים ולמפקדות המחבלים.
הערב יורד. צריך לצאת ממחנה הפליטים הזה לפני החשיכה. מכשירי הקשר פולטים פקודות ומטרטרים ללא הרף. מפקדים סופרים את האנשים ומזרזים אותם להתארגן ליציאה. אני בראש הטור הימני, הולך לאורך המחלקה וסופר את אנשי, איש לא חסר. יורי מסמן לי בחיוך עם אגודל כלפי מעלה. הוא כבר ספר אותם לפני ויודע שכולם נמצאים. אני מחייך אליו בחזרה, אל שותפי לתחושת ההקלה. כל החיילים במחלקה שלנו שלמים ובריאים. אחד נפצע קל ביותר מרסיס של רימון. החובש לא נזקק אפילו לתחבושת בכדי לטפל בו, פלסטר קטן הספיק. את עשרים וארבע השעות האחרונות בשטח אויב, במלחמה, עברנו יחד כאילו היה זה אחד מהתרגילים הרבים שעשינו מקורס מ"כים ועד פרוץ הדבר האמיתי.
הכרתי את יורי בקורס מ"כים, יום אחד גיליתי שגם הוא נולד ב יא לחודש. מאותו רגע החלו בינינו ויכוחים אין סופיים ומשעשעים. הנושא הקבוע היה מי נולד בחודש היותר נכון. הוא החליט שהוא מעביר אותי לקיבוץ שלו, לקדרים. נסעתי איתו לקדרים מספר פעמים, כי מי מסוגל לעמוד בפני יורי[i]. המשכנו במקביל כמפקדי כיתות וסמלים באותו גדוד עד שיצאתי לקורס קצינים.
מכשירי הקשר ממשיכים לטרטר. אני מזכיר לעצמי שאסור להיכנס לשאננות, משחזר את המקרים השונים מתחילת המלחמה שבהם חטפנו אש מכיוונים בלתי צפויים. עיני סורקות סביב, את גדר בית הספר שטיהרנו רק לפני מספר שעות, את הבניין בן שבע הקומות שממנו נורתה לעברי אתמול פצצה ואחר כך את שאר הבתים מסביב.
החושך ממשיך לרדת, המג"ד, סגן אלוף, בוגר מלחמת יום הכיפורים, חצי אלוהים מבחינתי, עומד בערך מטר ממני ומזרז אותי. "תתקדם... מהר... תתקדם" הוא צועק ואני בשלי. בסך הכול סגן משנה, פחות מחודשיים קצין, נעצרתי והתמהמהתי לשתי שניות בערך.
משהו נצנץ בראשי. לפני נסע לאיטו נושא גייסות משוריין ואני חשבתי בשתי השניות הארוכות האלה על אבשי. על אבשי שנהרג לא רחוק מכאן בלבנון, ארבע שנים ושלושה חודשים קודם לכן ממוקש שעליו עלה הנגמ"ש שכיוון. נגמ"ש זהה לחלוטין לנגמ"ש שנסע כעת לפני. המג"ד צעק עלי שוב. נפנף בידו ודרש ממני ליישר קו עם הטור השמאלי שכבר עבר אותי בכמה מטרים. ואני היססתי, היססתי לשתי שניות רק בגלל אבשי[ii].
בזוית העין ראיתי את יורי עושה לי פרצופים. תתקדם, תתקדם כבר אמרה כל הבעה בפניו. הרמתי את רגלי הימנית לעשות את הצעד הראשון.
 נשמע פיצוץ עז.
הנגמ"ש שלפני עלה על מוקש, המוקש התפוצץ בצידו הימני. הייתי בצד שבו אירע הפיצוץ ובמרחק של שתי שניות הליכה בדיוק ממקום הפיצוץ.
אפילו לא נשרטתי.




[i] יורי – רב סמל ירון אמיתי – נהרג בכפר קנטרה בדרום לבנון ב 13/8/2006 היה בן 45 במותו. הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה.
[ii] אבשי – סגן אבשלום בן יהודה – נהרג במרון א ראס בדרום לבנון במבצע ליטני ב 15/3/1978. היה בן 22 במותו.

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

האיש מ "שם"


האיש מ"שם"


כתב אביעד בן יצחק - בונה עצי יוחסין


מלצרית יפהפייה בחצאית קצרה ומחשוף עמוק התכופפה והגישה קפה, חבורת תיירים צוהלת התמקמה מטר לידינו, הלובי המה אנשים והוא לא שם לב לדבר מכל אלו, עיניו היו נטועות ביפו המשתקפת מבעד לחלונות הענקיים של המלון.

זה היה קצת לפני מלחמת ששת הימים, אולי שישים ושש, הלכנו מהבית ביפו לכיוון הים. אמא אהבה את הטיול הזה, בערב כשהחום הכבד של הקיץ יורד, כל הדרך מהבית הערבי הנטוש שבו גרנו אז, דרך "השעון" עד המזח. "להרגיש את הרוח".

הלכנו בשקט, אמא היתה האשה הכי שקטה בעולם, היא לא ספרה דבר וכמעט שלא דברה בכלל. דנה אחותי הגדולה, כמעט בת מצווה, החזיקה בידי, היא האמא השניה שלי. הגענו אל המזח, אמא הביטה רחוק אל הים, עוצמת עיניים ונותנת לרוח לפזר את שערותיה. אולי הביטה אל מעבר לים ואולי ראתה את כל מה שהשאירה אחריה בפולין הרחוקה. היא הביטה ושתקה. כהרגלה. לא ספרה דבר וחצי דבר על התקופה ההיא.

העבר היה קיים ונוכח, היה המספר הכחול המקועקע על היד והיו הצעקות. בלילה, בלי אזהרה מוקדמת, צעקות אימים שהחרידו את הבית. אנחנו שמענו הכל, הבית היה צפוף. שמענו את הצעקות והבכי שאחריהן, שמענו את לחישות ההרגעה של אבי ולעיתים שמענו עוד קולות שילדים לא אמורים לשמוע. בבקר הכל היה רגיל, אף מילה על אירועי הלילה. כאילו לא אירע דבר לפני כמה שעות.

הייתי אולי בן עשר והדייגים ריתקו אותי, נעצרתי ליד אחד מהם, ידיו המיומנות הדקו את הפיתיון אל הקרס, ביד השנייה משך את החכה לאחור וזרק את הקרס למים. הדייג שלידו משך את החכה במהירות, דג מפרפר היה תלוי עליה. עקבתי אחר הדייגים ולא שמתי לב למתרחש סביבי. דנה משכה את ידי "אמא מדברת עם מישהו", הפניתי מבט ימינה, ליד אמא עמד איש פחות או יותר בן גילה, התקרבנו, הם דברו בפולנית. ישבנו על סלע קטן שלושה ילדים ממושמעים, דנה, הילדה שלו ואני, ישבנו ולא החלפנו מילה. עברו כמה דקות, האיש אסף את הבת שלו והלך. אמא התיישבה לידינו על הסלע, חבקה אותנו ובכתה, אולי קצת רעדה. בחיבוקים היא הייתה חלשה. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שחבקה אותי. זו הייתה אחת הפעמים הנדירות האלה. דנה ואני נצמדנו אליה, היא לא אמרה דבר.

הקשנו, מי האיש?

מישהו מ"שם" זה כל מה שהיא אמרה וזה היה שם הקוד שלה לתקופה שלפני המלחמה או לתקופה שבה חיה בפולין או במחנות. מ"שם" היה כל מה שהייתה מוכנה לספר על התקופה הזו ומעולם לא נדבה מילה מעבר לכך.

במהלך השנים ניסינו לשאול שוב ושוב על האיש ההוא אבל אמא מלאה פיה מים.



עברו יותר מארבעים שנה, אבא נפטר ואמא, אחרי שתי נפילות במדרגות, הולכת בקושי רב בכוחות עצמה, מבינה שאין ברירה. היא עוברת לדיור מוגן. שבועות לקח לנו לארוז את הבית שבו חיינו כולנו שנים על גבי שנים. כמה ימים לפני שהגיעו המובילים, הבית היה כולו ארוז ומה שנותר היה כמה חפצים מאובקים וערמה גדלה של אלבומים ישנים. נברנו בקופסאות נעליים מלאות תמונות. אמא נגבה דמעות מעיניה והלכה הצידה.

"זו הפעם השנייה שאני נאלצת לעזוב את הבית" היא חוזרת ואומרת.

"בואו תנוחו קצת, הכנתי תה" היא מגוננת על גוזליה שוב, גם כעת, בשארית כוחותיה. שתינו תה ביחד במטבח הישן. תה, אולי אחרון במטבח הזה. אמא טבלה ביסקויט פתי בר בכוס כמו שאהבה.

"היום אני כבר יכולה לספר לכם על האיש מיפו" היא אמרה וטבלה עוד ביסקויט בכוס התה. דנה ואני הזדקפנו מעט בסקרנות.

"אז לפני המלחמה אני הייתי נשואה" היא פתחה והיה נדמה לי שעם כל מילה שלה המבטא הפולני הולך ונהיה כבד יותר, חזק יותר. המילים יצאו מגרונה לאט ובקושי. "התחתנתי עם בחור נחמד מזדונסקה וולה, שכן. נולדה לנו בת פרומה. היא הייתה בת שנתיים כשהגיעו הנאצים ימח שמם. גרמני הרג אותה מול העיניים שלי, .....אני לא יכולה לספר איך.......לא יכולה ..... אני אצרח..... זה לא יעזור......לא יכולה....." דנה ואני החזקנו את ידיה הרועדות. "אחר כך הם לקחו את כל הגברים ונחום היה ביניהם. הבעל שלי. שלום ולהתראות. אני אוהב .... זה כל מה שהוא הספיק ללחוש כשהגרמני משך אותו ממני ותקע לו בגב את הקנה של הרובה......... הנבלה. אחר כך היו יריות. איש לא חזר משם........נשארתי לבד. נשארתי בחיים. בלי הילדה ובלי הבעל.....בלי פרומקה שלי ובלי נחום. בארץ חיפשתי, קיוויתי לנס. לא מצאתי. לא היה זכר לנחום..........

מסתבר שגם הוא חיפש אותי ולא מצא, עד שנפגשנו ביפו על המזח. עכשיו כבר היו לשנינו משפחות חדשות ואני יכולתי ללחוץ לו את היד שוב......אחרי יותר מעשרים שנה".

אנחנו לא ידענו דבר מכל הדברים האלה עד לאותו רגע, אתה מבין? לא ידענו שהייתה נשואה, לא ידענו על הילדה. כלום, שום דבר. לפני כמה זמן מצאתי ביד ושם דף עד על הילדה ועל נחום, דף עד שמלאה אמי במו ידיה בשנות החמישים.

"על המזח ביפו תוך דקות החלטנו ששומרים את הסוד הזה ולא מספרים דבר, בשבילכם, בשביל המשפחות. נחצ'ה, לב זהב, הוא גר הרבה שנים...........הרבה שנים, שלושה בתים מכאן במורד הרחוב. הכרתי את אשתו וילדיו. הוא הכיר את אבא ואתכם. לפני חמישה חודשים נפטר מהתקף לב, זכרונו לברכה. הייתי בלוויה והייתי בבית שלו בשבעה......... שכנה."